כשתינוק נולד, נולדת גם אמא

אני מקדישה את הפוסט הזה לשירן אהובתי, שהזכירה לי אחרי הרבה שנים, כמה חשוב לתת מקום לכל רגש שעולה.

אני מסתכלת מדי פעם על אלבומי התמונות של יאיר ושלי, לפני שאורי נולד, והם נראים לי כל כך רחוקים. כאילו צילמו אותנו בחיים אחרים. כאילו אלו שני אנשים שונים לגמרי שם בתמונות, שבמקרה דומים ליאיר ולי מבחינה חיצונית.

כל כך הרבה השתנה מאז הלידה של אורי. כל כך הרבה אני השתניתי.

אני זוכרת שבתקופת ההריון, כל הפוקוס שלנו היה על הלידה. עשינו קורס הכנה ללידה (חמוד, של תל השומר), קראתי ספרים על לידה, ראיתי סרטים על לידה. עשינו כמובן את סבב הקניות המתבקש ב"מוצצים", וגם צבענו את החדר של התינוק העתידי בתכלת, אבל מעבר לזה לא חשבנו או עשינו הכנות לרגע שאחרי הלידה. הרגע הזה שבו בעצם הלידה מסתיימת, ואנחנו נשארים עם תינוק ראשון.

הלידה של אורי היתה בדיוק כמו שרציתי ודמיינתי. ילדתי במרכז לידה טבעית של תל השומר, עם מיילדת נפלאה (איריס, מנהלת המרכז). הלידה היהתה טבעית, מעצימה, יאיר היה שותף מלא, באמת היה שם את כל מה שיכולתי לבקש. מהמחלקה עלינו למלונית, שבהם בעיקר הייתי עסוקה בלנסות להניק, ולהפסיק לפחד להחזיק את הגוזל הפצפון הזה שלפני יממה יצא לי מהבטן.

ואז, אחרי יומיים, אשכרה נסענו הביתה. ואני זוכרת את הרגע שיאיר ואני נכנסים לדירה שעד לפני שלושה ימים היתה רק שלנו, ואני תוהה לעצמי מי לעזאזל אישר לנו להיות לבד עם התינוק הזה? אין לנו שום מושג בטיפול בתינוקות, אני בקושי מצליחה להניק, אין לי מושג איך מרדימים אותו/ מקלחים אותו/ מרגיעים אותו, בקושי להחליף חיתול אני מצליחה לבד, איך יכול להיות שמחר בבוקר אני אמורה להישאר איתו לבד בבית??? וההורמונים. אוי ההורמונים. הייתי פורצת בבכי כל עשר דקות, בלי שום סיבה נראית לעין. ההתכווציות ברחם כאבו לי, הייתי פצועה לגמרי מההנקה שלא עבדה, הרגשתי עדיין פצועה וכאובה מהלידה (המושלמת, כן???) ובאופן כללי הייתי כולי בליל של דמעות, פליטות של תינוק וחלב.

לפני הלידה תכננו שיאיר יחזור לעבודה אחרי סוף השבוע, ואני זוכרת שאני עוד תכננתי להגיע לעבודה בשבוע שלאחר מכן ולהשלים כמה דברים. כשחזרנו מבית החולים וחשבנו שוב על התכנון הזה, הוא הרגיש לנו כאילו הוא מרוחק מאיתנו שנות אור שלמות.

אבל יאיר באמת היה צריך לחזור לעבודה. ואני בשום פנים ואופן לא הסכמתי להישאר עם אורי לבד, ולכן כל המשפחה הנפלאה שלנו התגייסה ובמשך החודש הראשון, כל יום מישהו אחר בא להיות איתי ועם אורי בבית. השבועות האלו צרובים לי בזכרון כערבוב כאוטי של הנקות-הרדמות-בכי-פליטות-קקיפיפי והרבה אהבה וחום שכולם הרעיפו עלינו. ממש הרגשתי שאני נולדתי מחדש. ועכשיו אני צריכה ללמוד מהתחלה איך להתנהל כאן, בתפקיד החדש הזה שקיבלתי. מה זה אומר שעכשיו אני אמא: מתי אני יכולה לאכול (כשהוא נרדם לעשר דקות), מתי אני יכולה להיכנס להתקלח (רק כשיאיר חוזר בערב הביתה), מתי אני יכולה לישון (לא ממש ברור לי עד היום), כמה חשוב לי לצאת החוצה ולראות אור שמש כל יום (בלי קשר למזג האוויר בחוץ), מתי ייגמר כבר הבכי הזה (שלי וגם שלו), וכמה חשוב שאני אזכור גם לנחם את עצמי, להזרים חמלה למקום הזה שמאז שאורי נולד, התמלא ברגשות אשמה מכאן ועד הירח.

הסערה הזו, של הלידה שלי כאמא, הלכה ושככה. אחרי ששה שבועות גיליתי שאני כמעט לא בוכה, שהדימום כמעט נגמר, שההנקה הולכת כבר די טוב, ושאני מוכנה להישאר עם אורי לבד בבית יותר מחצי שעה. רק אז בערך הלב שלי התחיל לפנות מקום גם לאורי. רק כשהרגשתי שמסע ההישרדות שלי מגיע לאיזו רגיעה, התחיל מסע ההתאהבות שלי בתינוק החדש שיצא ממני.

כמה חשוב בעיניי להיות מודעות לרגשות האלו. לכאב הגדול שצף שם, לפחד. זה לא ככה אצל כולן, אני יודעת. אבל יש הרבה שכן ככה אצלן. וזה בסדר גמור שזה ככה. מהלידה של אורי למדתי כמה חשוב לבקש עזרה בשבועות הראשונים. כמה שיותר עזרה, ממש מכל סוג: מישהו שיביא אוכל, מישהו שינקה את הבית, מישהו שיעשה כביסה, מישהו שיעשה כלים, מישהו שיחזיק רגע את התינוק כדי שאני אשתה קפה, מישהו שיקשיב לי בזמן שאני בוכה, מישהו שינחם וירגיע. ובלידות שבהן כבר לא יכולתי לקבל את כל העזרה מהמשפחה, אז דאגתי מראש לעזרה בשכר. בעיניי זה היה שווה כל שקל/דולר.

הלידה של אורי היתה עבורי תחילת המסע המרגש ביותר שעשיתי בחיים. היא מהווה סוג של נקודת ציון, שאחריה שום דבר לא כמו שהיה. האמהות היא הדבר שאני הכי אוהבת לעשות, וגם זה שאני הכי גאה בו. אבל כמו בכל לידה, גם כשנולדת אמא, לוקח זמן לחוויה להיקלט ולשינוי להיטמע.

היום, עשר שנים כמעט לתוך מסע האמהות הפרטי שלי, אני מודה על כל רגע.