כמה מילים על חמלה

מאז שהפכתי להיות אמא לארבעת המופלאים, למדתי המון דברים.

יש את הבייסיק, של איך מתפעלים את כל הסיפור הזה: להניק, לחתל, להרדים, להרגיע בידיים/במנשא/בעגלה/באוטו/בידיים, לקום כל שעה בלילה, לטחון אוכל, לבשל אוכל, לקרוא סיפורים, לשחק בלגו, לשיר, לעזור להכין שיעורים, להזמין חברים אחרי הצהריים, לנקות פיפי-קקי, לגמול מחיתולים, לגמול מהנקה, לשחק בגינות שעשועים, ללכת לרופא כשהם חולים ועוד מיליון אחרים.

יש את החלק הרגשי, שגם בו יש כל כך הרבה דברים חדשים: לדעת לשחרר כשהם מתחילים ללכת, להרגיע כשמתעוררים מחלום רע, לתת להם להסתדר לבד כשהם רבים ולהפריד כשהם כבר לא מצליחים, לנחם אחרי יום קשה בבית ספר, לנגב את הדמעות כשמישהו מעליב אותם, לחבק כשהם חולים ומעוכים, להכיל כשהם מתפרצים בהתקף זעם, לאהוב אותם כל יום עוד קצת, ועוד מיליון אחרים.

וכל הדברים החדשים האלו, שלמדתי, תמיד מביאים איתם המון שאלות והתלבטויות: לגמול מהנקה בלילה, או שעכשיו זה מוקדם מדי? לתת אקמולי או לחכות עוד קצת? להתערב כשאני שומעת את החבר-הכי-טוב-שלו מעליב אותו, או שיסתדר לבד? להכין לארוחת ערב חביתה-סלט, או משהו יותר מקורי? לנסוע ליומיים עם לילה או שעוד מוקדם מדי? ועוד מיליון כאלו. כמעט לכל החלטה, יש כל כך הרבה צדדים, וכל כך הרבה חפירה, והמון אשמה על מה שכן בחרתי, ועל מה שלא בחרתי.

אבל השיעור הכי חשוב שאני לומדת מאז שאני אמא, בכלל לא קשור לילדים, הוא קשור אליי. וזה שיעור בלדעת, ממש לדעת בגוף, שאני האמא הכי טובה בשבילם. שמה שהחלטתי, ועשיתי, ואיך שהתנהגתי היום, זה הכי הכי טוב שהיה אפשר. 

שיעור בחמלה, חמלה אליי. 

ובאופן מפתיע (או לא...), זה השיעור שהכי קשה לי ליישם.