הרהורים על למידה וגם על רכיבה על אופניים

אף פעם לא למדתי לרכב על אופניים. כשהיינו קטנות, ההורים שלי לא חשבו שזו מיומנות חשובה במיוחד, ואיכשהוא העברנו את כל הילדות בלי לעלות אפילו פעם אחת על רכב דו-גלגלי (דווקא סקטים היו לנו, אבל זה לא נחשב רכב :)). רחלי ואילת, האחיות המהממות שלי, השלימו את הפער במהלך השנים, אבל אני לא.

בתקופה האחרונה אורי ושחר הצטרפו רשמית למשפחת הרוכבים, ואני מצאתי את עצמי ממש רוצה גם. רוצה, אבל מתה מפחד. רכיבה על אופניים קוטלגה אצלי בראש כפעילות שאין סיכוי שאצליח לעשות. לא יודעת אפילו לשים את האצבע על הסיבה המדויקת, אבל המחשבה על הרעיון העלתה בי ממש צמרמורת. ומצד שני, ממש רציתי.

לפני שבועיים עשיתי שיעור ראשון, אצל מורה נפלאה ומנוסה מאוד. שיעור כפול, של שעתיים, שמראש היא אמרה לי שבדרך כלל אחריו המבוגרים שהיא מלמדת כבר יודעים לרכב. והסתיים השיעור, ולא ידעתי לרכב. ידעתי לשבת על האופניים, ידעתי לפדל אם היא החזיקה אותי, אבל החלק של שיווי המשקל היה כשלון מוחלט. אגב, לרכב בעיניים עצומות כן הצלחתי. אבל מהרגע שהמוח נכנס לתמונה, לא הצלחתי להתגבר על הפחד. המורה הסכימה להלוות לי את האופניים שלה לשבוע ואני התאמנתי בבית.

הסיטואציה הזו, שבה אני מנסה משהו, ומנסה שוב ושוב, ושוב ושוב נכשלת, היא לא סיטואציה שאני מכירה מקרוב כבן אדם מבוגר. בנוסף, כל האימונים היו כמובן בנוכחות מלאה של הילדים, והנה נוצרה לה סיטואציה חדשה שלא מוכרת לי בכלל: הילדים מצליחים לעשות משהו בקלי קלות, ואני האמא הגדולה והכל-יכולה, נופלת שוב ושוב. נכשלת מול העיניים שלהם שוב ושוב. אורי ושחר, שכבר מנוסים ורוכבים נפלא, הסתכלו עליי וניסו לעזור לי ולייעץ, ודווקא מהחלק הזה כל כך נהניתי. ממש נהניתי להיות במקום הלומד, במקום שמקבל מהם עצות, במקום הפחות מצליח והפחות יכול מהם.

זה היה עבורי שיעור מאלף בלמידה. שיעור בכמה לא פשוט המצב הזה, שבו אני לא מצליחה משהו שאני מאוד מאוד מנסה, ומאוד מאוד רוצה להצליח בו. ולמרות שאני מנסה עוד ורוצה ממש, אני עדיין לא מצליחה. וזה גרם לי להיזכר בכל אותן עשרות פעמים שהילדים היו בדיוק באותו תהליך למידה, וממש יכולתי לחוות בגוף שלי כמה אומץ צריך כדי להמשיך ולנסות, כמה כוחות צריך כדי לא להתייאש ולוותר, במיוחד כשבעצם אין לי שום מושג האם ומתי אני אצליח.

אחרי שבוע היה השיעור השני, ובסופו כבר ידעתי לרכב :) אבל חוץ מהרכיבה עצמה, אני כל כך אסירת תודה על התהליך. על ההיזכרות בכמה למידה של דבר חדש יכולה להיות מתסכלת ומרגיזה, וכמה סיפוק ותחושת מסוגלות היא צופנת בחובה כשהיא מצליחה. שיעור חשוב מאוד בעיניי.