המעבר מילד אחד לשניים

המעבר הזה, מלהיות אמא לילד אחד ללהיות אמא לשניים, היה ללא ספק המעבר הכי מורכב בהורות שלי עד היום. אני זוכרת שחזרתי הביתה אחרי הלידה המושלמת של שחר, עם תינוק בן יומיים ששוקל 2.3 ק"ג בידיים, לתינוק בן שנה וחצי ששוקל 10 ק"ג, וניסיתי להבין איך אני בעצם עושה את זה :) איך אני מצליחה לג'נגל בין שני תינוקות, שיש בניהם הפרש של שנה וחצי, שלפעמים מרגיש כמו חודש ולפעמים מרגיש כמו חמש שנים.

היו במעבר הזה המון קשיים פיזיים: למדתי להניק את שחר ובו זמנית לשיר/ללטף/לחבק/להכין ארוחת ערב/לנקות קקי/לקלח/לספר סיפור לאורי, למדתי לרדת עם שניהם לגינה (אצלנו עבד מנשא ועגלה), למדתי להרדים את שניהם ביחד ואפילו למדתי איך לטפל בשני ילדים חולים בו זמנית (איך עוד לא המציאו אפליקציה שמתעדת איזו תרופה נתת למי באיזו שעה!!!!).

אבל הקושי הכי גדול היה העובדה שכל הזמן הייתי מלאה בהמון כעס על עצמי, ובעיקר בהמון רגשות אשמה:

כשהנקתי את שחר, ריחמתי על אורי שבטח מקנא.

כשאורי היה בהתקף זעם אופייני מאוד לגיל, כעסתי על עצמי שזה בטח קשור לעובדה שאני לא נותנת לו מספיק תשומת לב. כששחר היה חולה, היו לי רגשות אשמה על כך שהוא נדבק מאורי, שהביא איזה וירוס סורר מהגן.

כששניהם היו קמים בוכים בלילה, ויאיר היה בחו"ל, כעסתי על עצמי שאני לא מצליחה להרגיע את שניהם.

ועוד מיליון דוגמאות היו לי. כמעט כל רגע באמהות המשותפת הזו לשניים, היו בי חרטות על מה שכן עשיתי, וחרטות על מה שלא עשיתי, ושום דבר ממה שעשיתי או לא עשיתי לא היה מספיק טוב בשבילי.

ומתחת מתחת, היה האתגר הכי גדול, ההוא של הלב: לא הצלחתי להבין איך אני אוכל לאהוב את הקטן הזה, שהרגע נולד, כמו שאני אוהבת את אחיו הגדול שפתח לי את הלב וגילה לי אהבה שבכלל לא ידעתי שקיימת.

וכמו בהרבה שיעורים אחרים בחיים, גם כאן גיליתי שהזמן הוא רופא נפלא, וחמלה מרככת כמעט כל קושי.

שחר עזר לי לגלות, בפעם הראשונה, שעם כל ילד הלב שלי עובר תכנות מחדש. וכל ילד מקבל אינסוף משלו, שאיכשהוא לא מתנגש עם האינסוף של הילד שהגיע לפניו. וכשהסכמתי לפתוח את הלב, ולראות את הפלא הזה מתרחש, נכנס איתו הרבה שקט. ופתאום יכולתי לסלוח לעצמי ולהפסיק לכעוס. ולדעת בגוף, שאני עושה הכי טוב שאני יכולה. ועבור השניים הספציפיים האלו, זה הכי טוב שיש.